"ביום שבו נולדת, נפל הבניין בצור. פינינו גופות ומייד יצאתי אליך, היישר ממעבר פטמה (מטולה) בטרמפ עם אוטובוס של מכי'ם בדרכו לתל אביב, עד הדואר בעפולה מול סבתא ומשם - אליך. אור גדול - בלילה חשוך במיוחד".
כמה פעמים שמעתי מאבא את הסיפור הזה. אבל מעולם לא באמת הבנתי את מה שקדם או היה מעבר לו.
מה זה המרג'-עיון הזה. שממנו הוא בא עד אלי. וכל העולם שאותו כל-כך אהב ואליו הוא מתשוקק לחזור. מהו העולם המקביל בו אבא חי - חברים, נופים, טעמים, טנקים - במקביל לשנות ילדותי בעפולה.
עולם של מארבים ומוצבים, של אורז וחתונות מארוניות, של חגיגות העשורה וחברים-גיבורים ללא פנים.
הכי במיוחד זכור לי סלאמה, הקציו הצד"לניק והחבר הטוב של אבא. זוכרת את היום בו נפרד מאיתנו בנהריה. ישבתי לו על הברכיים והתבוננו יחד בתמונות. לאחר שנפרדנו, שמעתי מאבא ששרף את התמונות וחזר ללבנון, ארץ מולדתו, שנתיים לאחר הנסיגה מלבנון ב-2002. ומאז. אסיר בארצו. נתון לגחמי החיזבאללה. ללא כסף, הכרה או אמצעי קשר לעולם. מעולם לא קבלנו אות חיים ממנו מאז. למעט קשר עקיף ביותר ושמועות. וגעגוע. לאיש החכם, בעל העיניים הכי טובות והלב הכי חזק בנופי ילדותי.
היום, 2021, זכיתי לסגור עם אבא מעגל. התלווינו אליו, אני ואמא, לטיול העלאת זיכרונות עם חבריו ליחידת היק"ל (יחידת קישור לדרום לבנון). זכינו לשמוע מאבנר האלוף שירים וסיפורים פנומנליים. איש חשוב מאוד ויקר. לפגוש את עמוס, שלמה, יורם, הילה מהמפקדה והחבר'ה הקרובים.
לפגוש מקו החזית את הבופור, את מרג' עיון, על כל הסיפורים של אבא. את החברים שלו מתשע-עשרה השנים בהם חי בלונה פארק של חייו, בעולם מקביל לילדותי השנייה בעפולה.
היום הבנתי, אולי בפעם הראשונה, כמה אחווה, אומץ לב ורעות שררו בין אנשי יק"ל ללוחמי צד"ל (צבא דרום לבנון). שותפות גורל לנוכח אותו אינטרס הישרדותי, אותו אויב חיזבאללה. אותה אמת משותפת. ראיתי בעיניים שלו את ההרפתקן, הילד הנצחי והזכרונות - הקשים והזכים - שנותרו שם, מעבר לגדר הטובה. בארץ קרובה-רחוקה.
בסוף היום התרגשתי לחנוך יחד איתם ועם המשפחות הלבנוניות את תיקון העוול וההכרה בכך שכולנו אחים, בגורל המשותף שמכתיבה שכנות בין שני העמים, כאן בישראל. 410 משפחות שחיות בקרבנו מזה 21 שנים, אזרחים לכל דבר ובכל זאת - נטולי הכרה ושייכות. עלומי שם ומצולקים ורחוקים ממולדתם מעבר לגדר, שם בנופי מרג' עיון. ביחד, חנכנו בטקס מרגש במיוחד את האנדרטה ללוחמי צד"ל במטולה. האנדרטה הוקמה באותו מעבר פאטמה בו אבא נכנס ויצא ללבנון, משך 19 שנה.
אותו מעבר ממנו היה חוזר הביתה עם ריח דיזל וגריז חריף, במיוחד המלווה את תמונות ילדותי. עד היום, הריח המועדף עלי בעולם (אחרי הכיפתא של אמא בבישולי שישי צהרים).
ממש בסוף הטקס, עת ישבתי ליד אבנר האמיץ והמנהיג שבחבורה, התגנבה לחלוחית לעיניי. ראיתי את לוחמי צד"ל עולים לבמה, לקבל אות הצטיינות, באיחור של 21 שנה משר הביטחון היום, בני גנץ, ואז מפקד יק"ל שסגר בפעם האחרונה את השער בגדר הטובה.
פתאום נפל האסימון, בפעם האלף וכמה, כי כולנו אחים, חולקים אמת משותפת וזיכרון ואדמה. יצאתי עם לב קצת נבוך, בתקווה ליום בו ישרור שלום. ואותם לבנונים יוכלו לחזור הביתה אל נופי ילדותם בצור. בצידון. ובמרג' עיון שלי. זו שכף רגלי מעולם לא דרכה בה.
תודה רבה לך פאפא על חלון לעולם מקביל ומרתק. על סגירת מעגל עם החברים המאלפים שלך מהיק"ל. ולך אמא שהצטרפת וליווית את אבא לאורך כל השנים, גידלת אותנו בשמחה ואהבה. ותודה לך אבנר על כל העושר והשירה שהבאת אל היום.
חוזרת הביתה עם חלום ילדותי לשלום בין העמים, כן כן, שלום עם מדינת ארזי הלבנון, עוד בימינו, אינשאללה.