לפני כשלושה חודשים התיישבתי בחדר של קלינאי תקשורת. עם גרון נפוח. צרוד. עייפות בלתי מדוברת בעקבות הדרכות שבעבר לא ספרתי. ומין אי-שקט כזו, בבית החזה. שהעלה את הכתפיים מעלה. מעלה. בלא-יודעין.
אט אט, מצאתי עצמי מפנימה מושגים חדשים דוג 'תהודה קדמית', 'נשימה בטנית'. שואלת את הגרון שלי כל כמה ימים 'זה נעים לי או לא נעים לי?' הקול הזה שמופק.
פתאום, הנשימה אינה מובנת מאליה. ובעקבותיה, גם הקול שמופק מהיכל התהודה - הבטן ובית החזה.
אט-אט מתרגלת כלים שלא הכרתי, ולומדת להפיק קול הנישא למרחוק. פלא גדול.
ובתוך החקירה הזו מגלה שהכתפיים לומדות כיצד לנוח. שהגרון בצידו השמאלי מידי מאומץ. שבית החזה קצת מתוח. והגוף, קפיצי ודרוך. יותר מידי זמן. מחזיק שם מסקנות שאט-אט נפרמות ומשתנות. תוכ החקר שבין הגוף לנפש.
וכך החל מסע. מסע שעוד ימשיך. וימשיך.
אבל רגע קודם, חוגגת כאן כמה הישגים פנימיים.
כי ככה גדלים - 'לראות את הקיים ולנבוע מיש. להתמיד להתחדש'. (ציטוט מאת #לוהאריה).
כשמזהים את השפע ובאים בדרישה לעוד, אפשר להמשיך ולגדול לתוכו. באפשור, במבט רך, בקבלה של הקצב הזה. שהוא ממש ממש אישי. כל אחת. והמסע שלה. כל אחד ודרכו הוא.
ולאפשר. עוד ועוד. התנסויות חדשות. למידות חדשות. להמיר הרגלים ומסקנות של הגוף והנפש. ולהתרווח. להתרווח אל החדש. עד שלפתע, נראה שהגוף היה כך תמיד. נינוח.
תודה על הכתפיים הרפויות על הקול הנישא למרחוק על הנינוחות שיותר ויותר נוכחת - כשבא פתאום רעש בלתי צפוי, או תנועה חדה - הם טיפה פחות מכווצים. וזה כשלעצמו, פלא גדול.
תודה על
הנשימה העמוקה אל הבטן, על השירה שיותר ויותר מתאפשרת. ועל הרבה מאוד אנשים טובים שפגשתי בתוך העבודה עם הגוף. והחיבור בין הגוף לרוח הגדולה.
ולציפור הנפש.
חיים הקלינאי שלימד אותי לנשום, גולי המטפל-גוף שלימד אותי לנכס לעצמי עוד אדמה. עוד שקט. עוד מנוחה. עופר אוהבת אחות אהובה שמזכירה לי לנשום, לשיר, לרקוד, לחלום וליצור, מהקישקעא. הלימודים ב#האוניברסיטההקוסמית שנותנים חסות ורחב יריעה עצום.
ותודה על זמן החלום הזה, שעוד נוכח בינלבין. שבתוכו נולדים עוד ועוד איכויות של הגוף. של הלב. של החיבורים בין השניים - לרוח הגדולה.
והנה כמה תמונות מהימים האחרונים ידיים פורטות על גיטרה או קולעות סל ויוצרות. תוכ טיול. תוכ התרגשות מהמלון הצהוב שצץ בגינת הירק. תוכ שירה ומבט רך. יוצרות עולם לנוח בתוכו.
